שירותי הצבאי היה חלק גדול מחיי. סבתא, שתי בנותינו ואני נדדנו בכל רחבי הארץ.
מלאתי תפקידים שונים ביניהם מפקד טייסת, מפקד בסיס, סגן מפקד בסיס ונספח חיל האוויר בארה"ב (באותה תקופה חיינו באמריקה מספר שנים).
ברצוני להרחיב במיוחד על התקופה בה שירתי כמפקד בבסיס חיל האוויר בעציון שבנגב: בניית הבסיס הייתה חלק מהאסטרטגיה של יגאל אלון ז"ל שקבעה שישראל תשלוט ברצועת קרקע בין שארם אילת ובין אילת לרצועת עזה. בסיס עציון היה צריך להיות הציר המרכזי.
המקום שנבחר היה בקעת הירח כ30 ק"מ מאילת. במקום זה בקעת הירח, מאות שנים לא קם יישוב, בגלל מזג אוויר קשה, יובש וחוסר מים וכן ריחוק ממקומות ישוב. הבסיס החל להיבנות ב1971. עציון היה הבסיס הדרומי ביותר. עצם הפיכת המדבר לישוב היא חוויה שלא כל אחד חווה ומי שחווה לא שוכח. לי התמזל המזל להיות המפקד הראשון בבסיס זה ששירת אותנו שש שנים. ההתחלה הייתה קשה- תנאים קשים בשטח וקושי בשכנוע אנשים לבוא למקום אבל ברגע שאנשים באו הם לא לעזוב ועדיין, עשרים שנה אחרי, יש משפחות מעציון שגרות באילת בגלל האהבה למקום.
בבסיס שירתנו כ2,500 איש, 250 משפחות, ויותר ממאה מטוסי קרב.במסגרת הסכמי השלום עם מצריים הוחלט להחזיר את עציון. אני עדיין זוכר את טקס הורדת הדגל: הגעתי עם ממחטה בכל כיס והדמעות זלגו ללא שליטה. עבודה קשה של שנים ירדה לטמיון בהריסה ברוטאלית של מצריים, כשבכל פינה טמונה הנשמה שלך, וכל עץ יקר לך מפז. אבל ישנן החלטות שאי אפשר לשנות ואת נשאר רק עם הגעגועים והצער.
הייתה לי זכות גדולה לשרת במקום, זכות גדולה שבתי טלי שירתה בו וזכות גדולה שנכדתי גיל כותבת את הסיפור .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה