סרט - אהרון ילו שביט

מסלול חיי אהרון (ילו) שביט

View מסלול חיי אהרון (ילו) שביט in a larger map

אהרון ילובסקי סיפור ילדות

נולדתי בשם אהרון ילובסקי, בתל אביב בשנת 1935, 28 באפריל, כ"ה בניסן, תרצ"ה. בבית חולים "עין גדי". גדלתי והתחנכתי במושבה נס ציונה. המשפחה שלי כבר גרה בנס-ציונה, נולדתי בתל אביב מפני שלא היה בית יולדות, והיו צריכים לנסוע או לרחובות או לתל אביב. אני צאצא של דור הבילואים שעלו לארץ מפולנייה ורוסייה והיו ממייסדי המושבה, המשפחה התיישבה ב1883. הייתי הנכד הראשון לשתי משפחות גדולות, משפחת ילובסקי ומשפחת בוקסר. היו לי שנים-עשר דודים ודודות. נקראתי אהרון על שם האבא של סבא שלי שהיה ממקימי נס ציונה. אני הדור הרביעי ממקימי נס ציונה. המצב הכלכלי של המשפחה היה מעולה, כולם עסקו בפרדסנות. הילדים במשפחה היו הדבר החשוב ביותר, ואני זוכר פינוקים של צעצועים מיוחדים.

התחנכתי בגן הילדים בנס ציונה וגם בבית הספר היסודי, ובתיכון למדתי בבית הספר החקלאי בפרדס חנה. הייתי בין שלוש עשרה שפרצה מלחמת השחרור. וכמו בני נוער רבים במושבה, עזרנו לשמור על העורף. תפקידי היה לישון ליד הטלפון ולקבל הודעה על הפצצה אווירית המתקרבת.

בגלל המלחמה ופציעתם של כמה בני משפחה שנלחמו בקרבות על ירושלים, לא נערך טקס בר המצווה שלי הוא התקיים מאוחר יותר יחד עם זה של אחי.

אחרי המלחמה למדתי בבית הספר בפרדס חנה, זאת הייתה פנימייה הגעתי הביתה בערך אחת לשבועיים. לא הייתה טלוויזיה, בקושי שמענו רדיו, וכל החיים היו סביב החברים. הייתי שובב גדול ואני זוכר תקופה זאת לטובה למרות הגעגועים הביתה. בין החברים הטובים ביותר שלי כיום נמצאים גם כמה שלמדו איתי בפרדס חנה.

בצה"ל שירתי בחיל אוויר והייתי הטייס הראשון מנס ציונה. עבור בני המשפחה והמושבה היה זה כבוד גדול והם ליוו אותי במשך כל הקורס עד לסיומו בתאריך 5.5.55  ביום חמישי, בשעה חמש וחמישה. לאחר קבלת הכנפיים נדרשתי לתרגם את שם משפחתי לעברית, וילובסקי הפך לשביט. עם זאת הכינוי שלי ילו.

סיפור פגישה בין אהרון לאשתו חסיה

באמצע שנות ה50 הנושא התחבורה בין המושות כגון נס ציונה לתל אביב היה קשה מאד לא היו כלי רכב זמינים אוטובוסים לא נוסעים בלילות והדרך היחידה הייתה טרמפים או לבקש מאבא את המשאית הגדולה ששימשה להובלת תפוזים לתחנת הרכבת.

למזלי הרב דודי אח אבי דניאל שהיה שחקן כדורגל מפורסם והיה גדול ממני בשבע שנים, היה בעל רכב פרטי, ואליו הצטרפנו כאשר הדוד דניאל נסע לבקר חברים בתל אביב. באחד מימי שיש נסענו לתל אביב וישבנו אם חברים בקפה כסית ברחוב דיזינגוף. קפה כסית היה הקפה הכי מפורסם בתל אביב והיה מקום מפגש.

אחד החברים של הדוד דניאל שקראו לו אורי גינצבורג (לימים האבא של בוני גינצבורג איש הכדורגל), היה בקפה כסית ונפגש עם דוד דניאל והוא הביא עימו את אחותו חסיה, לצערי הרב אני לא ראיתי את חסיה בפגישה הראשונה אבל היא ראתה אותי. ועד היום היא טוענת שהאהבה הייתה ממבט ראשון. אני הייתי אז חייל בחיל אוויר ואחד התפקידים שלי בתקופה ההיא היה לתאם מבצע בין פיקוד המרכז לחיל אוויר. מן העבר השני ענתה לי פקידה חיילת ומאחר שהזדהיתי בשמי אהרון ילו, היא אמרה לי "נדמה לי שכבר נפגשנו." ואז סיכמנו להיפגש יום אחד בתל אביב לפגישת היכרות בקפה ברוקלין ברחוב אלנבי. בפגישה הראשונה ראיתי בחורה צעירה יפיפייה ברמה של דוגמנית על עם עיניים שובבות וחיוך מקסים ואמרתי לעצמי שאני בר מזל, כמובן שהזמנו מנת גלידה גדולה, לא מפני שאנחנו אוהבים גלידה, אלא מפני שהיה לנו הרבה על מה לדבר ולא רצינו שנישאר בלי גלידה. ודיברנו ודיברנו ודיברנו. הגענו למסכנה שיש לנו הרבה דברים במשותף. מאחר וחסיה הייתה חיילת ואני טייס בבסיס חיל אוויר ואמרנו שנתקשר כשנמצא חופשה זהה לשנינו. ואכן נפגשנו לאחר כשלושה שבועות, והגדלנו את תחום המכרים כש הבאנו את החברים שלנו וכולם התפעלו מחסיה היפיפייה המקסימה, החיננית, הספורטאית הרקדנית והזמרת. לאחר מספר פגישות הידידות שלנו התחזקה, ולאחר שנה וחצי החלטנו שזהו זה אנחנו זוג לחיים ואנחנו רוצים להתחתן.

הודענו על הדבר למשפחתנו וכתוצאה מכך וכתוצאה מכך נערכה פגישה בין גינצבורג לילובסקי. והתברר שהסבים מכירים אחד את השני מפעילות פרי הדר מצעירותם. מי נפלו חומות הזרות הראשונה וידידות צמחה. עניין החתונה לא היווה בעיה מכיוון שעזר ויצמן, אז מפקד חיל האוויר, שדאג לפתח את שיקומי המשפחות בבסיסים, אישר לערוך את החתונה בבסיס חיל האוויר חצור.הייתה חתונה של קרוב ל1000 איש שחברים ותיקים, וחברים מהבסיס מגיעים לחגוג איתנו, ובסוף החתונה עזבנו לירח דבש במלון בתל אביב לשבוע ימים. 

אהרון ילו שביט שירות צבאי

 

שירותי הצבאי היה חלק גדול מחיי. סבתא, שתי בנותינו ואני נדדנו בכל רחבי הארץ.

מלאתי תפקידים שונים ביניהם מפקד טייסת, מפקד בסיס, סגן מפקד בסיס ונספח חיל האוויר בארה"ב (באותה תקופה חיינו באמריקה מספר שנים). 

ברצוני להרחיב במיוחד על התקופה בה שירתי כמפקד בבסיס חיל האוויר בעציון שבנגב: בניית הבסיס הייתה חלק מהאסטרטגיה של יגאל אלון ז"ל שקבעה שישראל תשלוט ברצועת קרקע בין שארם אילת ובין אילת לרצועת עזה. בסיס עציון היה צריך להיות הציר המרכזי.

המקום שנבחר היה בקעת הירח כ30 ק"מ מאילת. במקום זה בקעת הירח, מאות שנים לא קם יישוב, בגלל מזג אוויר קשה, יובש וחוסר מים וכן ריחוק ממקומות ישוב. הבסיס החל להיבנות ב1971. עציון היה הבסיס הדרומי ביותר. עצם הפיכת המדבר לישוב היא חוויה שלא כל אחד חווה ומי שחווה לא שוכח. לי התמזל המזל להיות המפקד הראשון בבסיס זה ששירת אותנו שש שנים. ההתחלה הייתה קשה- תנאים קשים בשטח וקושי בשכנוע אנשים לבוא למקום אבל ברגע שאנשים באו הם לא לעזוב ועדיין, עשרים שנה אחרי, יש משפחות מעציון שגרות באילת בגלל האהבה למקום.

בבסיס שירתנו כ2,500 איש, 250 משפחות, ויותר ממאה מטוסי קרב.

במסגרת הסכמי השלום עם מצריים הוחלט להחזיר את עציון. אני עדיין זוכר את טקס הורדת הדגל: הגעתי עם ממחטה בכל כיס והדמעות זלגו ללא שליטה. עבודה קשה של שנים ירדה לטמיון בהריסה ברוטאלית של מצריים, כשבכל פינה טמונה הנשמה שלך, וכל עץ יקר לך מפז. אבל ישנן החלטות שאי אפשר לשנות ואת נשאר רק עם הגעגועים והצער.

הייתה לי זכות גדולה לשרת במקום, זכות גדולה שבתי טלי שירתה בו וזכות גדולה שנכדתי גיל כותבת את הסיפור .

חייו של אהרון כיום

לאחר כ6 שנים שהיו עמוסות עבודה מרתקת של בניית שדה התעופה מערבית לאילת חצי האי סיני נשלחתי על יד מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל לוושינגטון לתפקיד נספח חיל האוויר בארצות הברית וקנדה. המשימה העיקרית של נספח אווירי, הי להיות מתואם עם מפקדות חיל האוויר, של הצי ושל כוחות היבשה, זה אומר הרבה ביקורים בבסיסים, במרכז הפיקוד בירושלים, בתרגילים, ולטפל במאות החיילים שתאמנו קליטת מטוסי הf16. תקופת שירות בוושינגטון הייתה

אבל אחרי שלוש השנים חזרנו לבית המקורי ברמת השרון ואז נשלחתי על ידי חיל אוויר לסינגפור והשארתי את סבתא לטפל בבית אחרי המעבר. בסינגפור התפקיד העיקרי היה לעזור לחיל האוויר הסינגפורי לעבור למטוסים אמרקאים מבריטים. עצם השהייה במזרח הרחוק באי שמוקף ימים ולטוס בעיקר מעל ים סין הדרומי זהו דבר שונה מלטוס מעל ישראל המוכרת טסנו במזגי אוויר שלא מוכרים מבחינת, עננים וגשמים, ורוחות, ולאחר כחודש חזרנו, והרגשתי שמיציתי את תפקידי כחיל האוויר והשתחררתי.  לאחר בחירה ממספר אפשרויות, החלטתי להצטרף לקבוצה בשם אלול, והסיבה הייתה מפני שהפעולה העיקרית של אלול הייתה קשרי מסחר בין  ישראל לאהר"ב, ומאחר והייתי בארצות הברית בשלוש השנים, היה לי בסיס רחב לפתח עסקים בין התעשייה האווירית האמריקאית, לבין חיל האוויר לתעשיות הישראליות הביטחוניות, הפרויקטים שבהם עסקנו בשנים, היה הבאת מטוסי הf16 שמהווים את חוט השדרה של חיל האוויר, את מערכות המכ"ם ואגרנו לכוחות היבשה להקים בצהלים את מרכז ההברכה לכוחות היבשה שעד היום מהווה את היהלום שבכתר שבמערכות הצבא.

נושא מרכזי נוסף בפעילות האזרחית היה בביקורים בתערוכות האוויריות הגדולות בעולם, והגדולה ביניהם היא תערוכת המטוסים בפריז אשר מוכרת בשם הסלון האווירי בפריז שבה משתתפים רוב המדינות רוב התעשיות האוויריות, אשר מציגות את כל המוצרים האוויריים- מטוסים,, מסוקים, בתצוגה מרהיבה במשך 10 ימים, בתערוכה השניה בגודלה היא בשדה תעופה בבריטניה בפארנבורו, אחד היעדים החשובים בחיים האזרחיים העסקיים, במקביל היו  אירועים מרכזיים בחיי המשפחה, והראשון שבהם היה חתונתה של ביתי הבכורה מרגרט, שהתחתנה עם נסיך חלומותיה אדוארד כהן. לאורך השנים, נולד איתמר הנכד הבכור, ולאור עבודתה של טלי בקיבוץ נחשולים התמזל מזלנו להכיר את חיי הקיבוץ כולל קיבוץ בית אורן שהיה אז בשיא פריחתו ולאחר מכן נולד הנכד השני עמרי, שובב גדול היה שרק רצה לעלות על טרקטור ולקפוץ חזרה לקרקע, ולאחר מכן הייתה שמחה נוספת של חתונתה של ביתנו שרון, באחד המקומות היפים בארץ הנקרא "נטף". לאחר מכן נולדה נכדתנו השלישית מעיין שהיא ירושלמית מקסימה באופייה וכעבור שלוש שנים נולדה היהלום שבכתר, גיל. היא מביאה לנו שמחה ואושר.

ולסיכום, ניתן לומר שהשילוב בין מקום עבודה מרתק מעניין ומשפחה מקסימה שכזאת, אי אפשר לבקש חיים יותר יפים מאלו לאחר שלושים שנים של שירות המדינה.