יום שבת, 30 באוקטובר 2010

סיפור פגישה בין אהרון לאשתו חסיה

באמצע שנות ה50 הנושא התחבורה בין המושות כגון נס ציונה לתל אביב היה קשה מאד לא היו כלי רכב זמינים אוטובוסים לא נוסעים בלילות והדרך היחידה הייתה טרמפים או לבקש מאבא את המשאית הגדולה ששימשה להובלת תפוזים לתחנת הרכבת.
למזלי הרב דודי אח אבי דניאל שהיה שחקן כדורגל מפורסם והיה גדול ממני בשבע שנים, היה בעל רכב פרטי, ואליו הצטרפנו כאשר הדוד דניאל נסע לבקר חברים בתל אביב. באחד מימי שיש נסענו לתל אביב וישבנו אם חברים בקפה כסית ברחוב דיזינגוף. קפה כסית היה הקפה הכי מפורסם בתל אביב והיה מקום מפגש.
אחד החברים של הדוד דניאל שקראו לו אורי גינצבורג (לימים האבא של בוני גינצבורג איש הכדורגל), היה בקפה כסית ונפגש עם דוד דניאל והוא הביא עימו את אחותו חסיה, לצערי הרב אני לא ראיתי את חסיה בפגישה הראשונה אבל היא ראתה אותי. ועד היום היא טוענת שהאהבה הייתה ממבט ראשון. אני הייתי אז חייל בחיל אוויר ואחד התפקידים שלי בתקופה ההיא היה לתאם מבצע בין פיקוד המרכז לחיל אוויר. מן העבר השני ענתה לי פקידה חיילת ומאחר שהזדהיתי בשמי אהרון ילו, היא אמרה לי "נדמה לי שכבר נפגשנו." ואז סיכמנו להיפגש יום אחד בתל אביב לפגישת היכרות בקפה ברוקלין ברחוב אלנבי. בפגישה הראשונה ראיתי בחורה צעירה יפיפייה ברמה של דוגמנית על עם עיניים שובבות וחיוך מקסים ואמרתי לעצמי שאני בר מזל, כמובן שהזמנו מנת גלידה גדולה, לא מפני שאנחנו אוהבים גלידה, אלא מפני שהיה לנו הרבה על מה לדבר ולא רצינו שנישאר בלי גלידה. ודיברנו ודיברנו ודיברנו. הגענו למסכנה שיש לנו הרבה דברים במשותף. מאחר וחסיה הייתה חיילת ואני טייס בבסיס חיל אוויר ואמרנו שנתקשר כשנמצא חופשה זהה לשנינו. ואכן נפגשנו לאחר כשלושה שבועות, והגדלנו את תחום המכרים כש הבאנו את החברים שלנו וכולם התפעלו מחסיה היפיפייה המקסימה, החיננית, הספורטאית הרקדנית והזמרת. לאחר מספר פגישות הידידות שלנו התחזקה, ולאחר שנה וחצי החלטנו שזהו זה אנחנו זוג לחיים ואנחנו רוצים להתחתן.
הודענו על הדבר למשפחתנו וכתוצאה מכך וכתוצאה מכך נערכה פגישה בין גינצבורג לילובסקי. והתברר שהסבים מכירים אחד את השני מפעילות פרי הדר מצעירותם. מי נפלו חומות הזרות הראשונה וידידות צמחה. עניין החתונה לא היווה בעיה מכיוון שעזר ויצמן, אז מפקד חיל האוויר, שדאג לפתח את שיקומי המשפחות בבסיסים, אישר לערוך את החתונה בבסיס חיל האוויר חצור.הייתה חתונה של קרוב ל1000 איש שחברים ותיקים, וחברים מהבסיס מגיעים לחגוג איתנו, ובסוף החתונה עזבנו לירח דבש במלון בתל אביב לשבוע ימים. 

יום חמישי, 28 באוקטובר 2010

אהרון ילו שביט שירות צבאי


 

שירותי הצבאי היה חלק גדול מחיי. סבתא, שתי בנותינו ואני נדדנו בכל רחבי הארץ.
מלאתי תפקידים שונים ביניהם מפקד טייסת, מפקד בסיס, סגן מפקד בסיס ונספח חיל האוויר בארה"ב (באותה תקופה חיינו באמריקה מספר שנים). 

ברצוני להרחיב במיוחד על התקופה בה שירתי כמפקד בבסיס חיל האוויר בעציון שבנגב: בניית הבסיס הייתה חלק מהאסטרטגיה של יגאל אלון ז"ל שקבעה שישראל תשלוט ברצועת קרקע בין שארם אילת ובין אילת לרצועת עזה. בסיס עציון היה צריך להיות הציר המרכזי.

המקום שנבחר היה בקעת הירח כ30 ק"מ מאילת. במקום זה בקעת הירח, מאות שנים לא קם יישוב, בגלל מזג אוויר קשה, יובש וחוסר מים וכן ריחוק ממקומות ישוב. הבסיס החל להיבנות ב1971. עציון היה הבסיס הדרומי ביותר. עצם הפיכת המדבר לישוב היא חוויה שלא כל אחד חווה ומי שחווה לא שוכח. לי התמזל המזל להיות המפקד הראשון בבסיס זה ששירת אותנו שש שנים. ההתחלה הייתה קשה- תנאים קשים בשטח וקושי בשכנוע אנשים לבוא למקום אבל ברגע שאנשים באו הם לא לעזוב ועדיין, עשרים שנה אחרי, יש משפחות מעציון שגרות באילת בגלל האהבה למקום.

בבסיס שירתנו כ2,500 איש, 250 משפחות, ויותר ממאה מטוסי קרב.
במסגרת הסכמי השלום עם מצריים הוחלט להחזיר את עציון. אני עדיין זוכר את טקס הורדת הדגל: הגעתי עם ממחטה בכל כיס והדמעות זלגו ללא שליטה. עבודה קשה של שנים ירדה לטמיון בהריסה ברוטאלית של מצריים, כשבכל פינה טמונה הנשמה שלך, וכל עץ יקר לך מפז. אבל ישנן החלטות שאי אפשר לשנות ואת נשאר רק עם הגעגועים והצער.
הייתה לי זכות גדולה לשרת במקום, זכות גדולה שבתי טלי שירתה בו וזכות גדולה שנכדתי גיל כותבת את הסיפור .